מירון נ' ידיעות אחרונות בע"מ ואח'

פסק דין

פתח דבר

בפניי תביעה לפיצויים בסכום של 100 אלף שקלים בהתאם לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 המוגשת ע"י עו"ד יצחק מירון, שכיהן כראש עיריית עפולה בין השנים 1998-2005, נגד עיתון ידיעות אחרונות, גב' יעל דרומי, עורכת מוסף "ממון", ומר דוד רגב, כתב בעיתון ידיעות אחרונות.

רקע והליכים קודמים

כנגד "סיעת עתיד בראשות יצחק מירון", שהפסידה בבחירות לראשות העיר עפולה שהתקיימו בשנת 2008 וזכתה בחברות במועצת העיר בלבד (2 מנדטים אחד מהם הוא של עו"ד יצחק מירון), הוגשה תביעה בביה"ד האזורי לעבודה בנצרת שעניינה אי-תשלום שכר עבודה במסגרת תקופת הבחירות לבני נוער אשר על-פי הנטען הועסקו למען הסיעה והעומד בראשה. לאחר מתן פסק דין ע"י ביה"ד האזורי לעבודה בנצרת פורסמה ביום 20.09.2010 כתבה במוסף "ממון" של עיתון ידיעות אחרונות, פרי עטו של הנתבע 3, העוסקת בפרשה זו, ובכותרתה הראשית נכתב כי "30 בני נוער בעפולה ניצחו את ראש העיר לשעבר יצחק מירון". התובע מלין על כך שתוכן הכתבה בכללותה, ובייחוד כותרותיה הראשית והמשנית, מהוות עוולת לשון הרע האסור על פי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: "החוק" ), בעיקר משום שהכתבה, לפי הנטען, עומדת בסתירה גמורה לממצאי וקביעות פסק הדין של ביה"ד בכל הנוגע לתובע כאן אשר דחה את התביעה נגדו בהעדר כל נימוק המצדיק חיובו ה אישי בהתחייבות הסיעה, בעוד שהתביעה נגד האחרונה התקבלה והיא חויבה בתשלום שכר עבודה לבני הנוער - התובעים שם.

האם יש לקבל את התביעה ולקבוע כי הפרסום מהווה לשון הרע בהתאם לחוק, וכי לא חלות בנסיבות העניין ההגנות או ההקלות העומדות לנתבעים או מי מהם מכוח החוק, ביחס לכתבה מושא התביעה דנן. בשאלות אלו, עוסק פסק דין זה.

עיקר טענות התובע

התביעה עוסקת בכתבה שפורסמה כאמור ביום 20.9.2010 ואשר כותרתה הראשית היא: "30 בני נוער בעפולה ניצחו את ראש העיר לשעבר יצחק מירון", ובכותרת המשנה נכתב כי התובעים "קיבלו פיצוי על אי תשלום שכר עבודתם בבחירות המקומיות", ולה צורפה תמונה אשר תחתיה נכתב : "נערות שזכו בפיצויים. 'רדפו אחריהם' ".

התובע טוען כי, התוכן של הכתבה, לרבות כותרותיה הראשית והמשנית, המסר שהיא ביקשה להעביר והרושם שהיא הותירה אצל הקוראים, מנוגדים באופן מוחלט לממצאי פסק הדין שעומד ביסוד הכתבה הנ"ל. שכן, בהתאם לפסה"ד אשר ניתן ע"י כבוד הרשמת שאמי במסגרת תיק דמ"ר 1592/09 בביה"ד האזורי לעבודה בנצרת, התביעה נגד התובע כאן נדחתה כליל, תוך שנקבע בפסק הדין כי "אי לכך, ובהעדר כל נימוק המצדיק חיובו של הנתבע 1 [התובע כאן – ש.נ.] באופן אישי בהתחייבויות הנתבעת, הריני דוחה את התביעה נגדו".

התובע מלין על כך שהפרסום אינו אמת, וכי טרם פרסום הכתבה לא פנה מי מהנתבעים אליו לקבלת תגובתו, ובכך מדובר לשיטתו בכתבה שמטרתה הכפשתו ופגיעה בו ובמעמדו המקצועי והציבורי. אליבא דהתובע, הכתבה הנ"ל גרמה לפגיעה קשה בשמו הטוב ותדמיתו, בהציגה אותו, בין היתר, כאדם שאינו פורע את חובותיו, אלא רק לאחר שנתבע ו"נרדף".

לטענתו, עם היוודע דבר פרסום הכתבה, פנה התובע ביום 22.09.2010 לנתבעים 2 ו- 3 בדרישה לפרסום תיקון לכתבה והתנצלות, תוך שפעל בכדי להקטין את נזקיו. משלא זכתה פנייתו לכל מענה, הוא שב ופנה בשנית במכתב תזכורת מיום 7.10.2010, אך ללא הועיל.

לשיטתו, הנתבעים אינם חוסים תחת ההגנות שבחוק איסור לשון הרע, וזאת מהטעמים הבאים: (א)- הדברים שפורסמו בכתבה המשמיצה, לא היו אמת והנתבעים לא האמינו באמיתותם; (ב)- הדברים לא היו אמת והנתבעים לא טרחו לבקש את תגובת התובע בטרם הפרסום; (ג)- הנתבעים פרסמו את הכתבה המשמיצה מבלי תיקון או התנצלות על האמור בכתבה, חרף פניית התובע אליהם פעמיים טרם הגשת התביעה דנן.

בסיכומיו, עומד התובע על חשיבות היתר שמייחסת הפסיקה לכותרת של כתבה עיתונאית, במובחן מגוף הכתבה עצמה, ומפנה בהקשר זה אל קביעותיו של ביהמ"ש בפסק הדין שניתן בע"א 5653/98 פלוס נ' חלוץ, פ"ד נה (5) 865, 875.

לטענת התובע, הכתבה אינה חוסה תחת ההגנה הקבועה בסעיף 13 לחוק, שכן תנאי לתחולתה של הגנה זו הוא, שמדובר ב"דין וחשבון נכון והוגן על מה שנאמר או אירע", בעוד שלאור עדותו של הנתבע 3 מתעורר ספק אם טרם כתיבת הכתבה טרח האחרון לקרוא את פסק הדין ולכתוב את תמציתו באופן הוגן, כאשר ניתן למצוא בעדותו חוסר התאמה בין פרטים שנכתבו בכתבה לבין ממצאיו של פסק הדין בכל הקשור לפיצויי הלנת שכר שכלל לא נפסקו בגדר פסק הדין, בנושא אי מעורבותו האישית של התובע בפרשה ובעניין קבלת מלוא טענות התובעים שם.

עוד טוען התובע, כי יש לדחות את טענת הנתבעים בדבר תחולת הגנת סעיף 14 לחוק ששני יסודותיה הם, הפרסום שהינו 'אמת' והיה 'ענין לציבור', שכן האמור בכתבה אינו אמת כלל ועיקר. גם הגנת הנתבעים השזורה לאורך כל חקירתם הנגדית, ולפיה הנערים ניצחו את התובע "ציבורית ומוסרית", דינה להידחות באשר אין עסקינן בהבעת דעה אלא בדיווח חדשותי עובדתי שהנאמר בו לא היה אמת ולא תאם את ממצאי פסה"ד. בדומה לכך, יש לדחות את טענת הנתבעים שכוונת הכתבה הייתה לכך, שהתובע נוצח בכובעו כראש סיעת עתיד, שכן לא הובהר בכתבה כי התביעה נגד התובע, אישית, נדחתה.

התובע מוסיף וטוען, כי גם הגנת תום הלב הקבועה בסעיף 15 לחוק אינה עומדת לנתבעים, באשר אין מדובר בדיווח עובדתית נאמן ונכון על פסק דין חלוט שניתן בעניינו של התובע ואשר השמיט את העובדה, שהתביעה האישית כנגד התובע נדחתה באופן ברור ומפורש. כן, נמנעו הנתבעים מלנקוט באמצעים סבירים לפני פרסום הכתבה, כגון פניה לתובע לקבלת תגובתו טרם הפרסום, ואף נמנעו מלפרסם תיקון חרף פניותיו אליהם תוך זמן סביר לאחר הפרסום. התובע דוחה את טענת הנתבעים, כי מדובר בהבעת דעה, מאחר וגם במצב שבו מדובר בהבעת דעה נדרש דיוק בעובדות העיקריות עליהן מושתתת הבעת הדעה והפרדה ברורה בין העובדות לדעות ולמסקנות, ולא כך היה הדבר בענייננו.

באשר לסוגיית הנזק, נטען כי בבוא בית המשפט לפסוק את גובה הפיצוי המגיע לתובע בגין פרסום לשון הרע, עליו להביא בחשבון מספר שיקולים רלוונטיים: התובע הינו איש ציבור מוכר וידוע; הפרסום עומד בניגוד גמור ומוחלט לפסק דין חלוט של ביה"ד לעבודה; הפרסום מהווה לשון הרע ופגע קשות בשמו הטוב ובמעמדו המקצועי והציבורי של התובע; הפרסום נעשה במסגרת אחד העיתונים הנפוצים ביותר במדינה; הנתבעים נהגו בחוסר תום לב, תחילה בעצם הפרסום שאינו אמת ובהמשך בהימנעות מלפרסם תיקון או התנצלות. לעניין ההקלות שבסעיף 19 לחוק, נטען כי בענייננו לא התקיימו נסיבות המצדיקות הפחתה בגובה הפיצוי, ובעיקר לנוכח הימנעות הנתבעים מפרסום כתבה מתקנת או התנצלות לאחר פרסום הכתבה.

עיקר טענות הנתבעים

הנתבעים 1-3 ניהלו את הגנתם במשותף וטענו, כי תביעה זו עוסקת בידיעה שדיווחה דיווח נכון והוגן אודות הליך משפטי שהתנהל בביה"ד האזורי לעבודה בנצרת ותוצאותיו. הגנתם המרכזית של הנתבעים היא, כי מדובר בפרסום המתייחס למערכת הבחירות ולפעילות הציבורית של התובע כמועמד לראשות העיר. עפ"י ההלכה הפסוקה, כך נטען, כשמדובר בפרסומים הקשורים למערכת בחירות ועוסקים במועמדיה, נדרשת גישה מרחיבה כלפי חופש הביטוי, ולפיכך בנסיבות העניין אין בפרסום משום לשון הרע (הנתבעים מפנים בהקשר זה לבג"צ 206/61 המפלגה הקומוניסטית הישראלית נ' ראש העיר ירושלים, פ"ד טו, 1723).

הנתבעים טוענים, כי התובע הוא דמות ציבורית מובהקת העומדת במרכז הזירה הציבורית-פוליטית המקומית במקום מגוריו, בהיותו ראש עיר לשעבר. משכך, על התובע לגלות סובלנות כלפי ביקורת המופנית כלפיו וכלפי פעילותו הציבורית. הנתבעים ביקשו להסתמך על ההלכה הפסוקה הקובעת, כי באיזון הנכון בין חופש הביטוי בכלל וחופש הביטוי בענייני ציבור בפרט, לבין השם הטוב בכלל ושמו של איש ציבור בפרט, יש ליתן משקל רב לאינטרס הציבורי בהחלפה חופשית של מידע בענייני אנשי ציבור, והפנו לפסיקה הקובעת כך.